כשהפסקתי להקשיב לעולם, סוף־סוף שמעתי את עצמי

אני מתעורר לעוד בוקר.

השעון מצלצל, בדיוק כמו אתמול. ואני? אני זז כמעט אוטומטית. מדליק את הקומקום, מצחצח שיניים, מציץ בטלפון. הודעות. חדשות. משהו שקרה באיזה מקום רחוק. משהו שצריך להדאיג אותי. ואז ללבוש את אותם בגדים, לצאת אל אותו רחוב, לעמוד בפקק עם אותם אנשים שנראים כמוני בדיוק — עייפים, מתוחים, בוהים קדימה בלי באמת לראות כלום.

אני קולט שביום הזה, כמו אתמול, אני לא באמת חי. אני משחזר.

כל הבוקר הזה — הוא לא חדש. הוא תבנית. תסריט. קוד הפעלה. אני פועל לפי מה שלימדו אותי. לפי מה שאמרו לי ש"ככה עושים". אני רץ — אבל לא באמת יודע לאן.

בדרך לעבודה אני רואה שלט חוצות ענק. דוגמן מחייך, עם בגדים שלא אוכל להרשות לעצמי, פרצוף שנראה ערוך ומושלם עד כאב. המסר ברור: אתה לא מספיק. אבל אם תקנה את מה שאנחנו מוכרים, אולי תתקרב.

ואני פתאום מרגיש את זה — את הלחץ הזה בחזה. לא מהפחד. מהשקר. אני שוחה בתוך עולם שבונה לי ערך עצמי דרך מספרים: כמות הלייקים, המשכורת שלי, שנת הדגם של הרכב.

אבל מי אני בכלל בלי כל זה?

בצהריים, במהלך שיחת חולין עם קולגה, אני קולט שאני לא מקשיב. אני מחייך, מהנהן, אבל הראש שלי ריק. או מלא ברעש. כי כל היום אני מוקף בתוכן — חדשות, רשתות, פרסומות — ואין לי רגע שקט. אין לי רגע לעצמי.

ואז, בשקט נדיר שבין פרסומת לסרטון, פתאום עולה לי שאלה פשוטה: למה אני חי ככה?

הימים הבאים מתחילים להרגיש לי צפופים מדי. אני מתחיל לראות את הדפוסים. את האוטומט. אני מתחיל לזהות איך כל מחשבה שלי — מושפעת. מעוצבת. איך הכאב שלי מנוצל כדי למכור לי "פתרון". איך הפחד שלי הוא מנוע כלכלי.

והכי גרוע? שאני שיתפתי פעולה. ששתקתי. שהסכמתי. שכל מה שאמרו לי — קיבלתי כאמת.

ערב אחד אני יוצא להליכה לבד. בלי טלפון. בלי אוזניות. רק אני.

ואז, אחרי עשר דקות של שקט אמיתי, קורה משהו שלא חוויתי הרבה זמן — אני שומע אותי.

לא הקול החיצוני, לא דעת הקהל, לא הצל של ההורים. אלא את הקול הזה, הפנימי. הרך. האמיתי.

והוא לא צועק. הוא לוחש.

משם, הכול מתחיל להשתנות. לא במכה. לא בסערה. בשקט. בהסכמה.

אני מתחיל להוריד שכבות. להתחיל לשאול: מה באמת עושה לי טוב? אני מוצא רגעים פשוטים: להכין תה מצמחים שגידלתי לבד. להניח רגליים יחפות על אדמה קרירה. לבקר בחנות טבע מקומית ולבחור בעצמי מוצרים טבעיים שלא עברו אינסוף עיבוד. לקרוא ספר שבחרתי לבד, לא בגלל שהוא ברשימת רבי המכר.

אני לומד לאהוב את הפשטות. אני לומד לסמוך עליי. אני מבין שהחופש האמיתי לא מגיע ממערכת — הוא מתחיל בלב.

אני מבין שהשיטה הזו, שכולנו חיים בה — לא עובדת. היא לא אמורה לעבוד. היא לא נבנתה בשביל הנפש, היא נבנתה בשביל שליטה.

אבל יש מציאות אחרת. היא לא נמצאת בטלוויזיה, לא בפרסומת, לא ב"חיים של אחרים". היא נמצאת בפנים. היא נמצאת ברגע שאתה מפסיק לרצות להיות כמו כולם — ומתחיל לזכור מי אתה.

היום אני כבר לא קם באותו אופן. אני עדיין מתעורר — אבל לא רק מהשינה. אני מתעורר מהשכחה.

אני בוחר מחדש. בכל יום. מה להכניס לגוף שלי, לנשימה שלי, לתודעה שלי. אני בוחר לחיות פשוט. טבעי. בהקשבה. אני מקיף את עצמי במה שנכון לי — אנשים, טבע, מוצרים אקולוגיים, מרחבים שקטים.

אני מתחיל להבין — שאהבה עצמית היא לא מותרות. היא בסיס. שחיבור לטבע זה לא אסקפיזם — זה חזרה הביתה. ושיש שפע. באמת. לכולם.

אנחנו פשוט צריכים לזכור. ולבחור. כי העולם שאנחנו יוצרים — מתחיל בתודעה של כל אחד ואחת מאיתנו.

וזה הזמן. לא למהפכה — להתעוררות.

שקטה. עמוקה. אמיתית.

הפנימיות היא המציאות.